קול הקורא אלול

אדבר את אשר על ליבי, באופן קבוע, כל שנה בזמן הזה אני מרגיש עומס רגשי מכל תקופת החגים, זה מתחיל מהכבדות של אלול, כמובן ימי הסליחות, אימת הדין בימים הנוראים, השמחה הגדולה בסוכות ושמחת תורה, ומן הצד השני ריבוי המצוות וההלכות הכרוכים בהם - התקיעות, ארבע מינים וכדו'.

קשה לי גם עם המעברים החדים בין 'בין הזמנים' לאלול, בין יום כיפור לסוכות, לכל זמן יש מאפיינים מיוחדים ושונים מאוד אחד מהשני. לתחושתי הרצף הזה לא מאפשר להכנס לאוירה הנכונה, ולכן אני חושב שלא נשאר לי בסוף שום דבר, אני נשאר בתחילת החורף ממש כפי שהייתי בסוף הקיץ...

הייתי מאוד רוצה דרך וכיוון כיצד אוכל לחוות נכון את הימים המיוחדים הללו.

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: בשאלתך תיארת את אשר אתה חווה בחודשי אלול ותשרי, אתה מרגיש שמצופה ממך כבן ישראל לרגשות גדולים ועמוקים, זה עצמו כבר קשה לך ונחווה כעומס מכביד, אך נוסף לזה גם קושי במעבר החוזר בין שמחה ליראה, אתה חש בכך מין סתירה פנימית.

אוסיף שאלה, בשו"ע בהלכות עשי"ת נאמר כך: אף מי שאינו נזהר בכל השנה מפת של פלטר [-אופה] גוי, מכל מקום בעשרת ימי תשובה יש לו ליזהר ממנו. ע"כ. ויש להבין מה הטעם בדין זה, אילו האדם היה חוזר בו מהקולא בה נהג ומכאן ואילך יאכל רק פת ישראל יש בכך ענין של תשובה, אבל מה הענין במנהג זה שידוע מלכתחילה שהוא רק לימים אלו?

אולי יתכן לומר שהרעיון המובע כאן הוא המקום שיש ביהדות גם לאי השלימות, למצב הלא אידיאלי של האדם, אנו רגילים לחזור על מאמרי חז"ל כגון 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב', ובאמת אם לא נשאף להיות ר' עקיבא איגר לא נהיה תלמידי חכמים. אמנם הצד השני למטבע חשוב גם הוא, בגמ' (ר"ה כה:) נאמר: 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם', וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה'. כלומר חוסר התפשרות עם המציאות הקיימת יכולה להביא אותנו לשאול תחתית.

כלפי מה הדברים אמורים?

ביסוד התחושה שלך עומדים אמירות כמו דברי הרמב"ם על התשובה: ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר 'יעזוב רשע דרכו' וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.

או המעשה הידוע על הגאון החסיד מוילנא ששאלוהו איזו היא המצוה שיותר קשה לקיימה מכל מצות שבתורה. והשיב שחקר ודרש היטב הדק עד שבירר שמצות שמחת הרגל הוא המצוה היותר קשה בקיומה מכל מצוות התוה"ק, לאשר החיוב מוטל בכל שמונת ימי החג להיות שמח וטוב לב בכל הימים ובכל הלילות שלהם בלי שום הפסק רגע.

הדברים הללו הם אמת לאמיתה, ולכך אמורה להיות השאיפה, אך צריך לזכור שכעת עלינו לזכור מאמרים אחרים המתאימים למציאות חיינו, כגון מה שנאמר בגמ' (קידושין מט:) 'על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו'. ולגבי שמחה ניתן לקיימה כפסק הרמב"ם (יו"ט ו ז-ח): חייב אדם להיות בהן [-בחגים] שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר 'ושמחת בחגך' וגו', כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.

ולמעשה: הכנה בסיסית לימי התשובה והשמחה היא חשבון נפש והכירות מעמיקה עם מצבך האישי, ועל פי זה יש להתאים את הפעולות ורגשות הלב, כאשר תעשה כך בטוחני שימים אלו לא יהיו מעמסה רגשית, אלא תקופה נפלאה ואף בסיס נאמן לשנה של התעלות בס"ד.

כתיבה וחתימה טובה!