נקודה טובה

לכבוד הרב לוי שליט"א

אני נשוי ואב ל5 ילדים, ומתלבט כבר תקופה ארוכה לגבי היחס לילד הגדול שלי, הוא קצת 'לייבעדיגע סחורה', ומאוד הרבה פעמים מביא אותי לכעס ותסכול. בזמן האחרון התחלתי לעשות מבצע נושא מתנות יקרות לעידוד התנהגות נאותה, וגם זה לא הועיל. אולי אפילו ההיפך.

אני אובד עצות ומפחד שכשיגדל הבעיות יגדלו יחד איתו, ואני אנה אני בא!

האם יש איזה כיוון לדרך שעליי לנהוג כלפיו?

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: בין שיתי המכתב ניתן לזהות את אחד הכאבים הגדולים בהורות, והוא התחושה שהילד עושה לי דוקא, ככל שאני משתדל להבליג, ולמרות כל מה שאני משקיע, ברגעים הכי פחות מתאימים הוא מתנהג בצורה גרועה.

התחושה הזו מערערת את הביטחון בהורות וגורם לדאגה על עתידו של הילד.

הצד החיובי בענין הוא, שמצב כזה יכול להביא אותנו לדיוק והבנת התפקיד שלנו כהורים.

ננסה לבאר בקיצור את 3 העניינים העיקריים: 1. סיפוק צרכים בסיסיים, 2. יצירת בסיס בריא רגשית לחיים, 3. חינוך.

העניין הראשון הוא ברור מאליו, ילד זקוק למדור מזון והגנה מכל הפגעים.

אמנם הענין השני הוא חשוב מאין כמוהו, וכוחו גדול אף לגבי הענין השלישי – חינוך.

הבסיס הבריא לחיים הוא - בית אוהב ונותן אימון. ילד שגדל בבית כזה רואה בעולם כולו מקום שניתן לתרום ולהיתרם בו, ורואה בעצמו אדם ראוי להתקדם וליצור. גם החינוך האמיתי [-להבדיל ממשמעת ואילוף] מועבר רק באופן כזה, הילד רוצה לרצות את אוהביו, ונוהג לפי הערכים שהוא קולט בבית, הוא גם מעריך את הוריו ואת דעתם ומקשיב להם, וכך הוא ממשיך במורשת האבות.

במקרה שהילד חש שלא אוהבים אותו ולא

דא עקא, שקל לאהוב ילד צייתן וממושמע, כשרוני ומצליח. ילד הגורם נחת רוח להוריו,מזמין עליו בטבעיות ביטויי אהבה וחיבה. אבל ילד שאינו ממושמע, ילד קשה-אופי, מעמיד את הוריו במבחן לא קל.

זאת ועוד, ישנם הורים שרואים אקט חינוכי בכך שלא יפגינו הערכה ואהבה כלפי הילד שאינו מתנהג כראוי או אינו מצליח כאחיו או חבריו, שהרי"לא מגיע לו"...

אולם כיוון חשיבה זה גורר אחריו תוצאות שהן כמעגל קסמים, ללא מוצא: הילד אינו מצליח--ההערכה אליו פוחתת--הקירבה והאהבה מתמעטות--ובלעדיהן אין לילד את הכוחות כדי לנסות שוב--הוא מתקשה עוד יותר להגיע להישגים--מה שגורם לירידה נוספת בהערכת הסביבה אליו--ולמיעוט ביטויי חיבה וקירבה, וחוזר חלילה.

בכוחנו להפוך את מעגל הקסמים השלילי למעגל קסמים חיובי, בו הילד מקבל יחס קרוב וידידותי הנותן לו כוחות להשקיע ולהתאמץ, מה שיגרום לביטויי הקירבה להפוך לתדירים יותר, וכן הלאה.

עלינו לזכור, דווקא הילדים המתקשים, זקוקים ליותר ביטויים של קירבה ואהבה. גם הילד חש כי התנהגותו מסיבה צער לסביבתו. הוא יודע כי היא אינה ראויה, כשהיחס כלפיו נעשה מרוחק וקריר, הוא מקבל את הרושם שאכן, הוא אינו ראוי לאהבה ולידידות. קשה לתאר את גודל הנזק הנגרם לבטחונו העצמי של הילד במקרה כזה.

הוא מאבד בעיני עצמו את הזכות הבסיסית לקרבה ואהבה הנובעת מעצם היותו אדם, צלם אלוקים, ואת כבודו העצמי.

ודאי שילד במצב כזה, לא ימצא כוחות בקרבו כדי לשפר את התנהגותו או לעזור לעצמו להיחלץ ממצבו הגרוע.

מתעוררת השאלה איך עושים את זה?

תפקידנו הקריטי במצבים רגישים אלו, הוא להיות הפנס המאיר באפלת התנהגותו ומצבו הקשה של הילד.

עלינו למצוא אחת לאחת, את הנקודות היפות שבו, להתרכז בהן ולשמוח בהן באמת. עלינו להיות עבורו כלי מחזיק ברכה, ברכתו שלו, שהוא מנוע כרגע מלהבחין בה. עלינו לספר לועל הנקודות הטובות שבו, להעצימן, לדבר על יכולותיו, על כשרונו המסויים, גם אם קשה לנו מאד למצוא תכונות כאלו.

שיחות אלו יעניקו לו את המוטיבציה לעשות טוב ולהתעלות, ובס"ד תוך זמן קצר יחסית נקודות האור יתרבו ותאחדו לאור גדול וחזק, והילד ירווה אתך נחת יהודית אמיתית!