אל תירא כי אתך אני

אני אמא ל-6 ילדים בלי עין הרע, ורציתי לשאול את כבוד הרב שאלה. זכיתי ב"ה לילדים נפלאים, אלא שהשני שלי, ילד חמוד וחכם בן 11, דורש המון תשומת לב, הרבה יותר משאר הילדים. באם הוא מרגיש קצת זנוח הוא תוך זמן קצר יורד בלימודים.

הוא מעייף ומלחיץ אותי כמו כל הילדים יחד.

הדאגה שלי היא גם מהעתיד בישיבה, שם ודאי שלא יקבל יחס מיוחד כפי שהוא רגיל, ואז אני מפחדת שהוא יתדרדר.

השאלה היא איך להתנהג איתו? להרגיל אותו לפחות תשומת לב? או שזה יזיק אפילו

יותר?

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: מדובר כאן בשאלה משמעותית וחשובה, מקווה בס"ד שנוכל להעביר – למרות הקיצור המתבקש מטור כזה – את המסרים העיקריים.

ראשית, הבהרה: צורך גדול יותר ביחס ותשומת לב אינו מראה כשלעצמו על איזה פגם באישיות או על מחלה כלשהי, מדובר בטבע מסוים בדומה לצורך בשינה או באוכל השונה בין אדם לאדם.

וכעת לעצם השאלה: התשובה היא כן! לתת לו יותר תשומת לב!

טעות נפוצה גורמת לרבים לחשוב שאסור להענות לבקשת תשומת הלב המוגזמת לדעתנו. אבל זה לא נכון! כמו שלא נעלה בדעתנו למנוע שינה מהילד שזקוק ליותר מהסטנדרט.

אמנם ישנו חשש של ההורים שהילד יהיה תלותי ויגדל בצורה לא בריאה. וכמו כן יש תחושה של ניצול, וחוסר יכולת לשרת את הילד בלי שיעור ותכלית.

נתחיל דוקא עם הבעיה השניה, ונאמר שהדרך חייבת להיות מאוזנת, מתוך הכרה בצרכי הילד גם אם הם שונים מאחרים. ובמקביל, הבנה לצרכינו ומגבלות הכח שלנו ההורים.

בנוסף, יש לומר שגם אם יש קושי בנתינה ובשירות, האפשרות האחרת גרועה עוד יותר.

לכל אדם יש צורך בתמיכה רגשית ויחס, אך כאשר הוא חש שמתעלמים ממנו הוא מגיב בנסיונות להשגת אותה תשומת לב, ע"י התנהגות שלילית או ירידה לימודית, ולפעמים בתלותיות וכדו'. ולפעמים הוא מתייאש ובמקביל מאבד אימון במבוגרים ובעולם בכלל והנזק העתידי מזה נורא ואיום.

הדרך הנכונה היא לתת לילד את צרכיו, כאשר הילד בטוח ומאמין שצרכיו יסופקו תהיה ירידה משמעותית בדרישות.

אין הכוונה להיות זמין לשירות הילד 24/7... מותר לומר לילד שכעת אני בעבודה או בתפילה, אבל המסר צריך להיות שזו לא התחמקות והתעלמות מהילד, אלא שברגע זה טכנית אני לא איתך, אבל ברגע שאוכל אעמוד לצידך.

וכך בעז"ה שתי הבעיות שהועלו מקודם - יפתרו.

שתזכו לרוות נחת ממנו ומשאר הילדים!