איך מתמודדים עם ילדים היסטרים מהאסון?

מאז האסון במירון ילדיי היקרים נסערים מאוד.

הקטנים משחקים כאילו לוויות, הגדולים יותר שואלים שאלות ומתעניינים, והבחור שהיה במירון באותן שעות - שותק.

מה חובתי לעת הזאת כהורה?

הרה"ג רבי דוד לוי שליט"א: יחד עם כל כלל ישראל אנו מבכים וכואבים את השריפה אשר שרף ה', מיטב בנינו, אברכי משי תלמידי חכמים ויראי שמים, בחורי חמד שהיה נראה שעדים לגדולות, וילדים טהורי עיניים ולב, בתוך השמחה שנהפכה בעוונותינו לתוגה.

הדבר נורמלי וטבעי שכפי שאנחנו כאובים וסוערים – גם הילדים יחוו רגשות כאב וגם פחד.

במצב כזה התגובה החריגה היא היא הנורמלית, שוטה אינו מרגיש. כך שאין סיבה לדאגה בשלב הזה.

אמנם, עלינו להשתדל שלא להוסיף מידע גרפי על האסון, מאוד לא בריא לשמוע שוב ושוב תיאורים של אנשים שהיו שם.

טראומה נפשית בדומה לכויה פיזית עוצרים בהקדם האפשרי [בכויה בעזרת מים, וברגש על ידי שיחות והרגעה, וכמובן בהפסקת חשיפה למראות הקשים], משום שהנזק בהמשך הבעירה הפנימית הוא גדול.

צריך להרגיע את הילדים, לא להסעיר אותם יותר. ואת זה נצליח לעשות רק אם נרגיע את עצמנו, אם לא למעננו אז לפחות למען הילדים...

חשוב לדבר עם הילדים על הנושא בנימה של כאב, אך ללוותה באמונה, ליצור את הרושם שזה אירוע שלא עומד לחזור על עצמו, ושכולנו נתאושש בעזרת ה'.

את הבחור שחווה את האירוע הנורא יותר מקרוב, כדאי לדובב, שיוציא את החוויה הקשה, שיעבד אותה בראש למילים מאורגנות, לסיפור שמתחיל אבל גם נגמר. גם אם הוא מביע רגשות קשים צריך לקבל את הדברים ולא להתווכח איתם, לשדר לו שאנחנו אתו תמיד, ושזה נורמלי להרגיש כך מול כזה אירוע.

לחפש ביחד כלים להרגעה, ולהסביר שזה בסדר גמור להסיח דעת מהמראות הקשים. לפעמים זה מרגיש אדישות כאילו לשכוח את הדבר הנורא, לאכול גלידה כשאדם אחר כבר לא כאן, אבל כך היא הדרך הנכונה, לתת לנפש להשתחרר כשהיא זקוקה לכך.

כבר חז"ל הורונו שלכל זמן ועת, 3 ימים לבכי ו-7 למספד, וכו', ויש בכך אפילו איסור להמשיך את האבילות יתר על המידה. יש לנו מצוות ותפקידים נוספים ואסור לנו לתת לכאב למנוע מאיתנו לעשות אותם.

באופן רגיל, נפש בריאה מתאוששת באופן טבעי במהלך הזמן, והתגובות החריפות מתמתנות.

הלוואי ונזכה לראות בקרוב ממש בקיום היעוד של 'ומחה ה' דמעה מעל כל פנים'.