איך מחברים את הילדים לאבלות בין המיצרים?

לכבוד הרב לוי שליט"א

ב"ה זכיתי להיות אבא למשפחה ברוכה בלי עין הרע, הקושי שאני מתמודד עמו כל שנה בתקופה זו הוא הפער הבלתי נתפס בין הבנים לבנות.

הבנות יוצאות לחופש ונהנות בקייטנה ובחוף הים, והבנים לעומתן לומדים בחיידר ועוסקים בעניני בין המצרים.

הקנאה של הבנים מובנת מאליה... איך ניתן לעזור להם?

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: כדאי לדעת שהחופש הגדול שבבתי הספר הוחל מטעמים כלכליים [בכפרים נהוג היה בעבר להיעזר בכוח העבודה של הילדים בעונה זו] וכן משום מזג האויר החם שמנע מהילדים להתרכז. שתי הסיבות לא רלבנטיות כיום, עולם העבודה רק מופרע מהחופשה הארוכה של הילדים, והמזגנים פתרו את בעיית החום. היום כולם מבינים שצריך לשנות את תאריכי החופשה, הבעיה היא רק נושא של מימון... ב"ה יש השתדלות להאריך את שנת הלימודים בצורה כזו או אחרת, והדבר משתפר והולך.

שאלת לגבי הפער בין הבנים לבנות, בעיני הפער כשלעצמו אינו בעיה, כל השנה יש פער, הבחור לומד עד 10 בלילה ואחותו מסיימת בצהריים, שלא לדבר על הפעילויות החברתיות הרבות.

אלא מאי, כשאתה מבין למה אתה עושה משהו, הקושי יורד ואפילו נעלם.

ולכשתימצי לומר הבעיה בעומק היא - הקושי שלנו להתחבר לאבילות על ירושלים.

ובאמת הדבר תמוה, שהרי כעיקרון מקובל לומר שלא כדאי לעסוק הרבה מידי באבל על העבר, ויש לכך גם מקור בדברי חז"ל, וז"ל הרמב"ם (אבל יג יא): אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טפש. ולעומת זאת בענין החורבן כבר 2000 שנה עברו, ואנו עדיין נוהגים באבילות.

ולהבנת הענין יש להתבונן בלשונות חז"ל:

בענין האבל נאמר (מו"ק כז.): אל תבכו למת - יותר מדאי ואל תנדו לו - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלשים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא, אי אתם רחמנים בו יותר ממני.

ומשמעות הלשון היא שהאבל הוא תנועת נפש בלתי נמנעת, אך עליה אמורים להתגבר ע"י האמונה והידיעה שהקב"ה טוב ומטיב ורחמן וכל מעשיו צדק ואמת. עלינו להבין שכך ראוי וצריך להיות.

אמנם לגבי החורבן נאמר (תענית ל:): 'שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה.

וטעם ההבדל ביאר החת"ס ע"פ מה שכתב רש"י לגבי יעקב אבינו שמיאן להתנחם משום שאין מקבלין תנחומים על החי. וכיון שירושלים ובהמ"ק בנויים ומשוכללים למעלה, רק מאיתנו נאבדו כעת, על כן האבל מתקיים עד היום, [ובכך יבואר גם מה שנאמר שכל דור שלא נבנה בימיו מעלין עליו כאילו החריבו (ירושלמי יומא א א)].

עלה בידינו שהקו המפריד בין הדברים הוא, שהחורבן אינו אמור להיות, ואף יש תקוה קיימת לתיקון הדבר בכל יום, ולכן יש מקום לאבל, בשונה מצער על אדם שמת.

התועלת באבל היא שאנו מזכירים בכך לעצמנו את האמת שאנחנו העם הנבחר – סגולה מכל העמים, תכלית הבריאה, וכל עוד שעם ישראל אינו במצב הנכון והמקדש חרב, איננו מקיימים את תפקידינו והקב"ה מצטער.

האבל גם מראה שאנחנו יודעים מה התפקיד שלנו ומה התכלית של העולם. והוא זה שגם משמר את הקשר שלנו אליהם.

ידוע המעשה על נפוליאון שעבר ליד בית כנסת בליל תשעה באב, לשאלתו על מה מתאבלים כאן כל כך, השיבו לו שעל חורבן ביהמ"ק לפני 1700 שנה. ואז הפטיר נפוליון ואמר, 'עם כזה שממשיך להתגעגע לאחר כל השנים למקדשו וארצו מובטחני בו שישוב אליהם!'.

וכגוי מסיח לפי תומו אמר אמת – כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

ויה"ר שנזכה לכך בקרוב בימינו!