איך מרגיעים את הילדים ברקע המלחמה?

לכבוד הרב לוי שליט"א

רציתי לשאול לגבי המלחמה, אני מרגיש שהקרקע רועדת לי מתחת לרגלים, זו נראית התחלה של מלחמת עולם שלישית.

וכמובן ואולי בעיקר, השאלה מתעוררת על מה עשה ה' ככה לעמו.

האמת שעל עצמי לא הייתי שואל, אך הילדים מתעניינים ודאוגים ואני לא יודע מה לומר להם על הענין.

אשמח לקבל הדרכה על הנושא.

שוב תודה, אבא ממודיעין-עילית.

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א: שאלתך מתחלקת לשני חלקים, שאלת האמונה, וכן ההתמודדות עם הפחד הנורא.

והאמת היא שבשעה זו כשרבים כל כך האסונות לא שייך לדבר, עדיין מתינו מוטלים לפנינו, וכל מקרה בפני עצמו מזעזע כל לב, קל וחומר כל כך הרבה, זה ממש לא נתפס. קשה אפילו לבכות מול מאורעות אלו, התחושה היא הלם אמיתי. ובמיוחד שהיה זה מתוך שמחת 'עשי לי סעודה קטנה' של עם ישראל עם השם יתברך.

אך השאלות מתעוררות להן, ועלינו לחזור על הידוע ולהשיבו לליבנו.

למה עשה לנו ה' ככה?

ואנחנו לא נדע! איננו מבינים וגם לא נוכל להבין את סודות ההשגחה העליונה. רק זאת נדע, 'אני מאמין באמונה שלמה שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים', 'גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו'.

זאת ועוד, שנזכה ברצונו ית' בסוף כל הימים להבין איך הכל התנהל והוביל אל הטוב הגמור. וז"ל החתם סופר: הנה אנו רואין כמה דברים סיבות מסיבות שונות הנעשים בארץ מתחת אשר אנו מתמיהים למה עשה השי"ת ככה, אבל לאחר רבות הזמן אנו רואים ומבינים למפרע הכל כאשר לכל כל הסיבות תכלית כוונתם כי כולם הי' הכנות כדי שיעשה דבר גדול כזה, וכאשר היה בנס פורים, אבל קודם שנעשה פתגם המלך אין אנו מבינים רק מאמינים כי בלי ספק לא דבר ריק הוא, רק ממנו טעם הדבר כמוס ונעלם, וזה האמונה טובה גדולה הוא לנו כי מקבלין שכר על האמונה.

מה עלינו לעשות לעת הזאת?

עלינו להשתדל ולהוסיף זכויות לעם ישראל, ללמוד ולהתפלל. וכן כמובן לפשפש במעשינו, כדברי הרמב"ם (תעניות פ"א ה"ב), שחלק מענין הצרות הוא לעורר הלבבות לתיקון המעשים, ולב כל איש יודע צרת נפשו. וכמובן להשמר ככל הניתן מן הסכנה, כפי שנצטוינו גם על השתדלות גשמית, 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.

כיצד להתמודד עם הפחד?

פחד הוא רגש טבעי שמתפתח בנו מתוך נסיון החיים - חויות קודמות [כגון תינוק שנופל במדרגות ויודע מכאן ואילך להזהר], וכן ע"י ידע שמונחל לנו בידי הורים ומחנכים [למשל האמא שמזהירה שאש זה מסוכן], והשי"ת נטעו בנו כדי להצילנו מסכנה.

אך לפעמים הפחד גדל והופך לחרדה - תחושת חוסר שקט תמידי, או לפוביה - פחד לא נשלט מדבר מסוים. המצב הזה אינו בריא מהרבה מאוד בחינות, אין בו תועלת והוא מזיק מאוד. אך אין כאן המקום להאריך.

לכן עלינו למצוא דרך להמעיט בפחד שאינו בגדר הצלה מסכנה. הן אמת שבאופן טבעי בשעת מלחמה או אסון מתפתחת חרדה מסוימת, אך באם נתמודד נכון עמה היא לא תשאר.

העצות המקובלות מחז"ל לענין זה הם: 'דאגה בלב איש ישחנה', רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה לאחרים.

וביאור הדברים: ראשית, להסיח את הדעת, לעסוק בענינים מעשיים ולהפחית מההתעדכנות שאינה יודעת שובע [יש מקום לדעת במה דברים אמורים, אך צריך להגביל זאת לפעם בכמה שעות וכדו'].

לפעמים נצרכת גם שיחה על הרגש, עם חבר טוב, ובמקרה של הילדים – עם ההורים, הוצאת החרדה הלא מוגדרת למילים ברורות, נתינת מקום לה, אך בפרופורציות, החבר וההורה יכול להרגיע ולהגדיר את הדברים. המדובר במקרה הצורך גם לכתיבה על הדף, הניסוח של הפחד נותן לו מקום מסוים וכך הוא לא מתפשט עוד ועוד.

בשיחה אמורה להיות קירבה והכרה בפחד ובכאב, לא זלזול או נאום מנותק ולא קשור, העיקר להקשיב ולהבין.

נוסף לכל זאת, יש לזכור שמטרת החרדה היא גם לפשט עקמומיות שבלב, עלינו לנצל את הפחד בכדי לזהות את החטא ולשוב אל ה' - 'והאלקים עשה שייראו מלפניו'.

איך לדבר עם הילדים על החדשות?

לא צריך לידע אותם בכל הפרטים, ההיפך, עלינו לתווך להם את הדברים ולדלל במידת האפשר את המידע.

אנחנו צריכים להיזהר מהיסטריה הנובעת מחד מריבוי מידע, ומאידך מחוסר מידע.

לספר להם בקיצור ובאופן כללי מה שקורה, להסביר שאנחנו כואבים את המצב, ועלינו להוסיף זכויות. ברוך ה' הדברים בשליטה, ואנחנו נעשה מה שצריך, בינתיים נהנה משעות משפחתיות רבות יותר, ומאוד מהר ניכנס בעזרת ה' לשגרה מבורכת.

ולמעשה: המורא מן המלחמה הוא טבעי ומובן, אך לאחר שנעשתה ההשתדלות הטבעית המתאימה [ולצערינו לנו אין מידי הרבה מה לעשות חוץ מהתגוננות], עסקת גם בהשתדלות רוחנית, כגון הוספת פרקי תהילים כמאמר הרבנים והרהורי תשובה. עליך להשתדל ולהפיג את החרדה. ראשית ע"י מיתון ההתעדכנות בחדשות, וכן ע"י התעסקות בענינים חשובים ומענינים אחרים, ובמקרה הצורך ע"י שיחה. כהורה אתה יכול לקיים שניהם בשיחה מרגיעה עם הילדים, שבכוחה להרגיע גם אותך! תדבר על האמונה, הידיעה ש'בידך אפקיד רוחי' ועל ההשגחה הפרטית על כל אחד. כמו כן תבהיר שכעת לא נראה שאנחנו קשורים לענין ובעז"ה כך ישאר. תקשיב למחשבות שלהם בסבלנות. ובס"ד הילדים ירגעו - במידת האפשר - ביחד איתך.

בשורות טובות ישועות ונחמות!